נעמי ימיני - רצון נ' "שמשון " חב' לביטוח בע"מ ואח' - פסקדין

פסק דין

א. מבוא

1.עניינה של התביעה פיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), אשר נגרמו לתובעת בשתי תאונות דרכים.

2.ביום 16.05.00, בחניון משרד המע"מ ברחוב המסגר 14 בתל אביב, התובעת נהגה ברכב מ.ר. 80-838-05, התנגשה בעמוד ונפגעה. (להלן: "התאונה הראשונה").

3.ביום 23.05.00, ברחוב ויצמן פינת הרב קוק בחדרה, התובעת נהגה ברכב הנ"ל, התנגשה ברכב אחר, בהמשך התנגשה בעמוד חשמל ונפגעה. (להלן: "התאונה השנייה").

4.בשתי התאונות הרכב היה מבוטח בביטוח חובה אצל נתבעות 1 ו-3, שמשון חברה לביטוח בע"מ ואבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ. נתבעת 2, מגדל חברה לביטוח בע"מ, רכשה את נתבעת 1 ובאה בנעליה.

5.אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לחבות הנתבעות.

ב. הנכות הרפואית

6.לתובעת מונו מומחים רפואיים בתחומי אורתופדיה ונוירולוגיה וכמפורט להלן, לתובעת נקבעה, בגין התאונות, נכות צמיתה כוללת בשיעור 10%.

חוות הדעת בתחום אורתופדיה, פרופ' משה סלעי

7.פרופ' סלעי קבע כי בדיקת ע"ש מותני נמצאה תקינה, ללא הגבלות תנועה או חסר נוירולוגי ולא נמצאה בו נכות. בע"ש צווארי מצא המומחה הגבלה קלה בחלק מתנועות ע"ש צווארי ללא חסר נוירולוגי או ממצאים חבלתיים בהדמיה. המומחה ייחס את ממצאי בדיקתו לתאונות נשוא התביעה. כן קבע כי אין ספק כי התאונה השנייה משמעותית הרבה יותר מבחינת עוצמתה והשפעתה.

8.המומחה העריך את נכותה האורתופדית הצמיתה של התובעת בעקבות התאונות בשיעור של 5% בהתאמה לפי סעיף 37(5)א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), עקב הגבלה קלה רק בחלק מתנועות ע"ש צווארי. המומחה ייחס 2/5 (2%) מהנכות לתאונה הראשונה ו- 3/5 (3%) לתאונה השנייה.

חוות דעת בתחום נוירולוגיה, ד"ר עידית ורבר

9.ד"ר ורבר קבעה בחוות דעתה כי מאז התאונה השנייה התובעת סבלה מכאבי ראש יומיומיים, סחרחורות המלוות אי יציבות עד כדי מספר נפילות, ירידה בזיכרון, בקשב ובריכוז ושינויים רגשיים והתנהגותיים שהתבטאו במתח ועצבנות, חרדות ופחדים, נטייה להתפרצויות וקשיים בתפקוד בעבודה. לדברי המומחית, השינויים שחלו בתובעת מאז התאונה והקושי בביצוע מטלות ומשימות שונות ובמיוחד כאלה שהצריכו יכולת למידה, ריכוז, תכנון וניהול משימות ומטלות, גרמו לתובעת לירידה תפקודית ולקשיים משמעותיים בעבודה עימם ניסתה להתמודד במשך מס' שנים עד שפרשה בהסכמה בשנת 2005. עוד לדברי המומחית, גם לאחר פרישתה, כשניסתה ללמוד מקצוע חדש, התובעת התקשתה להתמיד ולא הצליחה לעבור בחינות. לדברי המומחית, תלונות התובעת אמינות ותואמות לתמונה הקלינית של התסמונת שאחרי זעזוע מוח Post Concussional Syndrome בדרגה קלה, אשר מופיעות גם לאחר חבלות מסוג צליפת שוט (acceleration/deceleration injury).

10.כאמור בחוות הדעת, התסמונת כוללת שילוב של כאבי ראש וסחרחורות עם קשיים קוגניטיביים, ירידה בזיכרון קצר הטווח, בקשב, בריכוז וביכולות אקזקוטיביות כגון תכנון ויכולות ביצוע, התעייפות מוגברת עקב פעילות פיזית ומנטאלית, מלווים בהפרעה התנהגותית ושינויים רגשיים וגורמת לירידה תפקודית בכל תחומי החיים. עם זאת, לדברי המומחית, מדובר בפגיעה קלה, התיעוד הנוירולוגי מצומצם, התובעת לא המשיכה במעקב נוירולוגי סדיר, הבירור הנוירולוגי, כוללCT ראש ו-EEG , היה תקין והביקור האחרון שנרשם אצל נוירולוג בקופ"ח הוא מספטמבר 2000. כמו כן לא נמצאו רישומים המעידים על פניה לעזרה במישור הפסיכיאטרי או הפסיכולוגי במהלך השנים הבאות. ואולם, לדברי המומחית, בחינת התנהלות התובעת בשנים שאחרי התאונה (חוסר יכולת להתארגן ולהסדיר את ענייני התאונה מול מוסדות שונים, חברות ביטוח, המוסד לביטוח לאומי), הפרישה המוקדמת מעבודה שהייתה עבורה גם קריירה, כישלון בלימודי עמילות מכס (מקצוע שאמור להיות קרוב לתחום בו עסקה שנים רבות), מצביעות על ירידה קוגניטיבית שלא הייתה קיימת טרם התאונה. עוד לדברי המומחית, ההערכה הקוגניטיבית שבוצעה על ידה כחלק מהבדיקה הנוירולוגית הדגימה באופן אובייקטיבי את ההפרעות הקוגניטיביות התואמות את תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת. המומחית קבעה כי מכלול ההפרעות שתוארו הופיע רק לאחר התאונות נשוא התביעה וקשור בהן באופן ברור, כאשר התאונה השנייה היא המשמעותית מבחינת הקשר הסיבתי לפגיעה הנוירולוגית.

11.ד"ר ורבר העריכה את נכותה הנוירולוגית הצמיתה של התובעת בגין התאונה השנייה בשיעור 5% לפי סעיף 29(11) במשולב עם סעיף 34ב' מותאם על פי תקנות הביטוח הלאומי בגין תסמונת פסיכונאורוטית פוסט טראומטית בדרגה קלה.

ג. הפסדי שכר

12.התובעת ילידת 01.01.48, גרושה ואם לשתי בנות, עבדה משנת 1972 באגף המכס ומע"מ, ביחידת מס קניה בתל-אביב. במועד הרלבנטי לתאונות ולאחריהן עבדה בתפקיד ראש ענף גביה ואכיפה. (סעיף 26 לתצהיר התובעת).

13.לטענת התובעת, לאחר התאונות רותקה לביתה למשך כארבעה חודשים, עד ליום 12.09.00. לדבריה, בהתאם לאישורי רופא תעסוקתי, ביום 13.09.00 חזרה לעבודה בהיקף חצי משרה (4.25 שעות ביום), מיום 03.05.01 עבדה שש שעות ביום ורק ב- 02.07.01 חזרה לעבוד יום עבודה מלא, כפי שעבדה לפני התאונות (8.20 שעות ביום). (סעיפים 27-30 לתצהיר התובעת).

14.לדברי התובעת, בתקופה 17.05.00-12.09.00 שולם שכרה ע"ח 115 ימי מחלה. אחרי כן, בתקופה 13.09.00-30.06.01 הושלמו שעות עבודתה ל- 8.20 שעות ליום ע"ח 128 ימי מחלה. סה"כ, לדבריה, ניצלה שמונה חודשי ימי מחלה בגינם היא תובעת פיצוי בסכום שמונה משכורות חודשיות לפי שכרה קודם לתאונות. (סעיף 31 לתצהיר התובעת).